המשפט הפלילי
עקרונות כלליים במשפט הפלילי
תכלית המשפט הפלילי - הסדרת חיי החברה והסדר
החברתי.
חוקים נועדו להגדיר בין היתר, מתי התנהגות מסוימות
פסולות ואסורות.
המשפט הפלילי נועד להגדיר באילו מקרים האינטרס
הציבורי מחייב העמדה לדין פלילי ואילו עונשים יוטלו לאחר הרשעה ( הרשעה משמע: לאחר
שהנאשם נמצא אשם במשפטו בין אם לאחר שניהל הליך הוכחות ובין אם לאחר שנטל אחריות על
המעשה והודה בביצועה של העבירה).
בהליך פלילי, בשונה מכל תחומי המשפט הפרטי, המדינה
היא זו אשר מייצגת את האינטרס הציבורי ולכן היא זו אשר תעמיד בדרך כלל לדין פלילי
בגין הפרת האיסור הקבוע בחוק.
ישנם מקרים מועטים בהם הפרט רשאי להגיש
קובלנה פלילית פרטית, אך המקרים מוגבלים לסעיפי חיקוק מסוימים.
בין רשויות המדינה שלהם נתונה הסמכות להעמיד
לדין, ניתן למצוא את רשויות התביעה למיניהם לרבות התביעה משטרתית, התביעה העירונית
, הפרקליטות ועוד.
רשות התביעה תעמיד לדין פלילי רק לאחר
שהרשות החוקרת הרלוונטית אספה די ראיות קבילות המספיקות להעמדה לדין, כשיש בכוחן של
אותן ראיות סיכוי להוביל להרשעה בדין.
הרשות החוקרת יכולה להיות גוף כגון משטרה,
פיקוח עירוני ורשויות שונות להן סמכות בחוק לאסוף ראיות לשם העמדה לדין.
המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של
התנהגויות פליליות ולאו דווקא כאלו שהוגדו בחוק העונשין, כך למשל עבירות מכוח חוקי
עזר עירוניים, עבירות מכוח חוק התכנון והבניה, עבירות מכוח חוקי מיסוי וכלכלה,
עבירות מכוח חוק הגנת הפרטיות, עבירות מכוח חוק איסור לשון הרע, עבירות מכוח פקודת
התעבורה והרשימה ענפה.
המשפט הפלילי מאופיין בכך שאכיפתו מוטלת
קודם כל על המדינה או על הרשות שהחוק הסמיכה לאכוף את האיסורים באמצעות התביעה
הכללית או כל רשות תביעה שהוסכמה, אף במקרים שהנפגע העיקרי מההתנהגות הפלילית יהא
מתלונן פרטי אחר בחברה. המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, אך למעשה מתנהל
בין המדינה (כישות קולקטיבית) לבין פרט (למשל: חשוד, נאשם, אסיר).
התנהגות פלילית היא התנהגות המנוגדת לדין
הפלילי, אשר מעוגן בחוק העונשין ובשורת חיקוקים נוספים.
יש סוגים שונים של התנהגויות פליליות,
וההגדרות של מעשה או מחדל כ'פליליים' משתנות ממדינה למדינה ומחברה לחברה. עם זאת,
ישנם מספר מעשים המוגדרים כעבירות פליליות במרבית המדינות והחברות האנושיות, כגון:
רצח, גניבה ואונס.
שתיים מן הקטגוריות המרכזיות של העבירות
הפליליות הן עבירות אלימות (למשל: רצח, הריגה, תקיפה וחבלה) ועבירות רכוש (למשל:
גניבה, שוד ופריצה). רבים אינם יודעים זאת, אך במדינות מסוימות, כולל ישראל,
עבירות תנועה אף הן עבירות פליליות לכל דבר ועניין.
בהקשר הפלילי, תפקידה של מערכת המשפט היא
לקבוע ממצאים עובדתיים, לפרש את הדין הפלילי, לקבוע האם התנהגות מסוימת המובאת
בפניה (באמצעות כתב אישום) היא פלילית אם לאו, ולגזור את עונשם של עבריינים
מורשעים. קביעה כי התנהגות היא פלילית נקראת הרשעה, וקביעה כי הנאשם לא עבר את
העבירה הפלילית בה הואשם נקראת זיכוי.
האופן בו מנוהל הליך משפטי פלילי מוסדר בשורה של חיקוקים המפרטת את סדרי הדין הפליליים, אך לא פחות חשוב מכך הם
העקרונות המנחים
במשפט הפלילי:
עקרון החוקיות: אין עבירה ואין עונש אלא בחוק או על-פי חוק או
מכוח חוק. לא ניתן לסווג מעשה כפלילי ולא
ניתן להטיל עונש בגינו, אלא אם הוגדר בחוק כמעשה פלילי. עקרון זה קבוע בסעיף 1
לחוק העונשין ונגזר מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
עקרון האיסור על ענישה רטרואקטיבית:
חיקוק היוצר עבירה לא חל על מעשה שנעשה לפני יום תחילת החיקוק. כך גם חיקוק הקובע עונש
חמור מזה שנקבע לצד עבירה בשעת ביצועה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני מועד תחילת
החוק. לעומת זאת, חוק אשר מבטל עבירה או
מקל בעונש יחול למפרע - קרי כל חיקוק המקל עם נאשם יחול למפרע.
היסוד העובדתי (=Actus
Reus): לכל עבירה יסוד פיזי של התנהגות פלילית
שחובה על התביעה להוכיחו. ככלל לא די ביסוד הנפשי (כוונה פלילית, או מחשבה פלילית)
כדי להטיל אחריות פלילית - יש צורך להוכיח קודם כל, מהי ההתנהגות הפלילית מבחינת
מהו המעשה הפלילי שנעשה. לפיכך, ככלל, אין מטילים אחריות פלילית על מידה מינימלית
של פגיעה באינטרס הציבורי, ואין מענישים על כוונות בלבד ועל מחשבות בלב. היסוד
העובדתי (actus reus)[עריכת
קוד מקור | עריכה]
"אין עבירה ללא מעשה" ("nullum
Crimen sine Actus”), כשהיסוד העובדתי מבטא התרחשות
אובייקטיבית במציאות, ומורכב משלושה רכיבים:
רכיב התנהגותי - המתבטא בהתנהגותו של
העבריין (סעיף 18 ב) ב"מעשה - לרבות מחדל":
מעשה - פעולה אקטיבית.
מחדל - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין
או חוזה. להבדיל מהתנהגות פאסיבית - חוסר מעש עדיין לא עושה דבר למעשה, חודל,
עדיין לא גובש יסוד עובדתי (פס"ד מרחבי). סוגי מחדל הם למשל:
החזקה.
המצאות במצב.
עבירה נמשכת.
עבירת שרשרת.
רכיב נסיבתי - המבטא את הנסיבות הרלוונטיות
הדרושות להפיכת ההתנהגות לאסורה.
רכיב תוצאתי - המבטא את התוצאה שגורמת
ההתנהגות העבריינית.
היסוד הנפשי (Mens
Rea): על מנת שתוטל אחריות פלילית, נדרש 'יסוד
נפשי' להרשעה בעבירה. היסוד הנפשי הנדרש בכל עבירה משתנה, ויכול להיות מסוג
"מחשבה פלילית" לסוגיה ('מודעות', 'כוונה', 'פזיזות' או 'קלות דעת') או
מסוג 'רשלנות'. החריג הוא עבירות קפידה (המכונות גם 'עבירות אחריות חמורה') בהן לא
נדרש יסוד חיובי של מחשבה פלילית.
היסוד הנפשי מבטא את העמדה הנפשית
הסובייקטיבית של העבריין כלפי ההתרחשות, קרי היסוד העובדתי. כל עבירה דורשת יסוד
נפשי שונה, כשהיסודות הנפשיים הנדרשים בדרך כלל לגיבוש עבירה הם מסוג: מחשבה
פלילית או רשלנות. אדם מבצע עבירה רק אם עשה אותה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע
בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או כי העבירה היא
מסוג העבירות של אחריות קפידה.
"מחשבה פלילית" - הכוונה היא
המודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי
העבירה (לעניין התוצאות גם אחת מאלה: כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; פזיזות
שבאחת מאלה: אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; קלות דעת -
בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען).
"רשלנות" - הכוונה לאי מודעות
לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי
העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט. רשלנות
יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע. (רשלנות מחולקת לשתי תתי
קטגוריות: 1. מישור הכרתי, 2. מישור חפצי.)
מהיסוד הנפשי נגזרים גם סוגי העבירות, והם:
עבירה התנהגותית - היסוד הנפשי הדרוש להוכיח
כל אחד מהרכיבים היא המודעות. מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי ואף יש פעמים
שנדרשת הוכחת מודעות לתוצאות כמו בסעיף 245 - עברה התנהגותית. לדוגמה: העושה דבר
בכוונה לשבש הליכי משפט - יש להוכיח שאותו אדם היה מודע לאפשרות שמעשיו יובילו
אותו לעיוות דין.
עבירה תוצאתית - יש צורך להוכיח את היחס
הנפשי של העושה כלפי התוצאה (-המישור החפצי).ישנן מספר אפשרויות:
יחס של כוונה תחילה - העושה חפץ מאוד בקרות
התוצאה.
יחס של כוונה - העושה רוצה להשיגה.
פזיזות - אדישות או קלות דעת (פחות חמורה)
לגבי התוצאה.
"אחריות קפידה"- הן חריג לכלל
שעבירה שנקבעה בדין טעונה הוכחת יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, גם
בעבירות אחריות קפידה לא יישא אדם באחריות פלילית אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא
רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, ועליו להוכיח זאת; מכל מקום, אדם לא יידון
למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. דוגמה לעבירת אחריות קפידה: נסיעת
בלילה ללא אורות.
קשר סיבתי
בעבירות תוצאתיות נדרשת הוכחת 'קשר סיבתי'
בין היסוד העובדתי לתוצאתו, כאשר מבחינים בין קשר סיבתי 'עובדתי' ל'משפטי':
קשר סיבתי עובדתי - הוא דרישת "מבחן
האלמלא". השאלה היא האם אלמלא התנהגות הנאשם הייתה נגרמת התוצאה מבחינה
עובדתית.
הקשר הסיבתי המשפטי - זהו מבחן מורכב,
שבחלקו בוחנים את הצפיות מהמעשה של הנאשם - האם הנאשם יכול וצריך היה לצפות את
התרחשות התוצאה?, ובנוסף בוחנים אם התוצאה נגרמה באופן ישיר ממעשי הנאשם, או שמא
יש התערבות של גורמים זרים שמנתקים את הקשר הסיבתי המשפטי ומונעים הטלת אשמה
בפלילים? המבחנים מעניקים גמישות לכל מקרה ונסיבותיו, לפי מהות המעשה, לעומת אופי
התוצאה ומידתה.
אין עבירה ללא אשמה:
על מנת להטיל אחריות בפלילים יש צורך שההתנהגות תשא 'אשמה פלילית', הכוללת ארבעה
רכיבים מצטברים, שחובה שיתקיימו במלואם. בהיעדר אחד מהמרכיבים - העושה פטור
מאחריות פלילית:
אחריות אישית: ככלל אין
אחריות קולקטיבית בפלילים. עם זאת, הרחבת האחריות הפלילית אל מעבר למבצע העיקרי של
העבירה מתעוררת כשהתנהגות של מספר בני אדם פוגעת באופן ממשי באינטרס הציבורי -
כגון: השותף לדבר עבירה, המשדל, המשלח, המסייע וכו'.
כשרות פלילית: על
מנת להעמיד לדין בפלילים חייב הנאשם להיות כשיר לעמוד לדין. כך למשל, הפועל ללא הכרה ומתוך אוטומטיות, או
קטין, או חולה נפש, אינם נושאים באחריות פלילית משהדין מייחס להם אי-כושר לבחור
בדרכי התנהגות חלופיות. מבחינים בין מי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן מוחלט (הפועל
באיבוד הכרה) למי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן יחסי (אדם הפועל בכורח אילוץ
וכדומה).
סייג לאחריות הפלילית:
החוק מתחשב בנסיבות מסוימות, המשמשות הגנה מפני הטלת אחריות בפלילים כך למשל
במקרים של : קטינות, העדר שליטה, אי שפיות הדעת, שכרות, הגנה עצמית, הגנת בית
מגורים, בית עסק או משק חקלאי, צורך, כורח, צידוק, כניסה למצב בהתנהגות פסולה, זוטי
דברים, טעות במצב דברים, טעות במצב משפטי, הגנה על רשות שופטת, הכל כמפורט בסימן ב'
לחוק העונשין: העוסק בסייגים לפליליות המעשה.
מטרות ההליך הפלילי
גמול והרתעה
מטרתם העיקרית של דיני העונשין היא גמול והרתעה.
הגמול מושג באמצעות ענישה ובכך באה לביטוי הרתעה כפולה הן לנאשם והן לציבור: באופן
אישי (העבריין עצמו לומד לקח) ובאופן כללי (שאר הציבור לומד לקח – למען יראו
ויראו).
חינוך והכוונת התנהגות
מטרה עמוקה יותר מהרתעה היא לשמש כלי לחינוך
הציבור ולהתוות את גבול המותר והאסור בחברה.
תיקון, טיפול ושיקום
תורות ענישה מסוימות מייחסות למשפט הפלילי,
בנוסף להרתעה, גם מטרה של תיקון העבריין ושיקומו. תורות אלה שמות דגש על הפן
השיקומי במקום על הפן ההרתעתי, ומצביעות על תכליתו של המשפט הפלילי להפוך את
העבריין לאזרח מתפקד ומועיל לחברה. בהתאם לכך, המטרה העיקרית של המשפט הפלילי היא
לקדם את שילובו של העבריין בחברה כאזרח שומר חוק. יש אף מלומדים שסוברים כי, במודל
ענישה שיקומי, על השופט להתאים את העונש לעבריין יותר מאשר לעבירה.
מניעה, הגבלה והרחקה
המניעה מטרתה להפסיק התנהגות לא חוקית או
סוטה של העבריין, על ידי הרחקתו מהחברה והגבלת יכולתו הפיזית לבצע עבירות נוספות.
במרכז המודל המניעתי עומדים שיקולים של הגנה על שלום הציבור על ידי הרחקת העבריין
המסוכן מהחברה. בימינו מטרות אלה מושגות באמצעות עונשי המאסר. לפי גישה זו, ההנחה
היא ששיעור הפשיעה קטן, כל עוד העבריין כלוא.
הרחבת האחריות הפלילית
הדין הפלילי מכיר בעקרון של אחריות אישית.
לכלל זה ישנן הרחבות אם בסוג העבירות ואם בסוג המבצעים:
עבירת הניסיון היא עבירה בה אדם מנסה לעבור
עבירה, במטרה לבצעה, ועשה מעשה שאין בו הכנה בלבד, והעבירה לא הושלמה; לעניין
עבירת הניסיון, אין זה משנה כלל אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים
שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו.
בעקבות תיקון 39 שנכנס לתוקף בשנת 1995 הורחבה
האחריות הפלילית על 'המנסה', והעונש המוטל עליו זהה לעונשו של המבצע את העבירה
במלואה . עם זאת, פעמים רבות בפועל התיקון לא מיושם בשל נטייתם האינטואיטיבית של
השופטים להתייחס
עבירות שותפות
הדין הפלילי מרחיב את חבות היחיד כ'מבצע
עבירה בצוותא', כך שרואים את אלה המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה,
אם הם מבצעים אותם בצוותא, ואין זה משנה אם כל המעשים נעשו ביחד, או שחלקם בידי
אחד וחלקם בידי אחר.
הוא הדין לגבי 'מבצע באמצעות אחר' - דהיינו
אדם שתרם לעשיית המעשה, באמצעות אדם אחר שבצעו, ככלי בידיו, הנתון במצב של קטינות
או אי שפיות הדעת; העדר שליטה; ללא מחשבה פלילית; טעות במצב דברים; כורח או צידוק.
בין השותפים לביצועה של עבירה בצוותא, ניתן
למצוא המבצע, המשדל, המסייע, וכן המבצע באמצעות אחר.