המשפט האזרחי
המשפט האזרחי הוא שם כולל למספר ענפים
משפטיים, המסדירים את מערכות היחסים שבין הפרטים (בני אדם או חברות) לבין עצמם.
המשפט האזרחי מסדיר את הזכויות ברכוש (דיני
קניין), עוסק בהתחייבויות רצוניות ולא רצוניות בין פרטים (דיני חוזים ודיני
נזיקין) ובמערכת היחסים בתוך התא המשפחתי (דיני משפחה).
למשפט האזרחי תפקיד חשוב בעיצוב יחסי
הגומלין שמתקיימים בתוך חברה אנושית, הן כדי להבטיח מערכת חברתית יציבה והן כדי
לאפשר שגשוג וצמיחה חברתית וכלכלית.
בניגוד למשפט הפלילי בו המדינה מייצגת את האינטרס הציבורי הרחב ואחראית על עיצוב הנורמות ובניגוד למשפט הציבורי המסדיר את התנהלות הגופים הציבוריים ואת מערכת היחסים בינם לבין הפרט, המשפט האזרחי הוא תחום משפט המסדיר את מערכות היחסים המצומצמות שבין הפרט או הפרטים בינם לבין עצמם.
בין הענפים המרכזיים במשפט
האזרחי:
דיני החוזים, העוסקים בהתחייבויות והסכמים.
דיני הנזיקין, העוסקים בנזקים שגרמו פרטים
זה לזה.
דיני המשפחה, עוסקים בסוגיות של נישואין,
גירושים ודאגה לילדים.
דיני הקניין, עוסקים בבעלות וזכויות ברכוש.
דיני העבודה, מסדירים את היחסים בין עובדים,
מעבידים וארגוני עובדים.
משפט בינלאומי פרטי, עוסק בסוגיות בהן מעורב
גורם משיטה משפטית זרה.
המשפט האזרחי מתנהל על פי סדרי דין שונים
מאלו המאפיינים את המשפט הפלילי, ולכן הוא מכיל גם הוראות דין פרוצדורליות נפרדות.
מאפיינים עיקריים
המשפט האזרחי משמש כמערכת כללים על פי הם
פועלים ביום-יום: כיצד יוצרים הבטחה מחייבת (חוזה), כמה יש להיזהר בעת ביצוע פעולה
מסוכנת (רשלנות, המוסדרות במסגרת דיני הנזיקין), כיצד רוכשים זכויות בנכס ומה
היקפה של כל זכות כזו (דיני הקניין מסדירים). המשפט האזרחי מסדיר את חיי המשפחה,
החברה, המסחר והכלכלה הרגילים ואינו עוסק בהתנהגויות אסורות או בפעולות שלטוניות
(אף על פי שגם המדינה כפופה למשפט האזרחי, למשל בעת כריתת הסכם).
עקרונות כלליים
ישנם מספר עקרונות יסוד
המשותפים לכל ענפי המשפט האזרחי:
צדק מתקן -
לפי עקרון זה, המערכת המשפטית תתערב רק לאור קיומה של פגיעה
בזכות משפטית ובמטרה להשיב את המצב לקדמותו - קרי להעמיד את הנפגע במקום שבו היה
אלמלא הפגיעה בזכותו. מעקרון זה נגזרת הזכות לפיצוי, אשר מקבלת ביטוי בהתאם לטיב
הזכות הנפגעת ולסוג הפגיעה. כך למשל, בגין פגיעת גוף ניתן להגיש תביעה נזיקית - בה
יבקש התובע פיצוי בעבור הוצאות הטיפול הרפואי שנדרש להוציא, אובדן ההשתכרות שנגרם
לו כאשר היה פצוע וכו'. הפיצוי יינתן לנפגע בהתאם לנזק שנגרם לו והפיצוי אף מוגבל
עד לגובה הנזק שאירע בפועל. לכן, ככלל, במסגרת המשפט האזרחי לא נפסקים פיצויים
שמטרתם להעניש את הנתבע או שאינם משקפים את הנזק שנגרם לתובע (חריגים לכך ניתן
למצוא פיצויים לדוגמה ופיצויים עונשיים).
צדק חלוקתי - גישה
זו אינה מתספקת בהשבת המצב לקדמותו אלא בוחנת את חלוקת הזכויות המשפטיות בתוך
החברה. התומכים בגישה זו סבורים שיש להתחשב בהשפעת ההכרעה המשפטית על יחסי הכוחות
וחלוקת הזכויות בחברה. כך למשל, יש להביא בחשבון האם אחד הצדדים חזק יותר (מבחינה
משפטית, כלכלית או חברתית) ולכן עמדו לראשונות אמצעים רבים יותר למימוש זכויותיו.
בנוסף, נבחנת התוצאה החברתית שתביא פסיקה פלונית, למשל האם היא מטיבה עם החזק על
חשבון החלשים.
הכוונת התנהגות והסתמכות - עקרון
זה, אשר נתמך על ידי אנשי הניתוח הכלכלי של המשפט, בוחן כיצד הכרעה שיפוטית תשפיע
על התנהגות של צדדים דומים בעתיד. כך למשל, קביעה כי התנהגות מסוימת אינה מהווה
עוולה משפטית, תעודד בעתיד ביצוע של התנהגות זו. מנגד, קביעה כי התנהגות פלונית
מהווה עוולה, תרתיע מפני ביצועה בעתיד. על כן, במסגרת המשפט האזרחי נהוג לבחון
כיצד הכלל המשפט ואופן יישומו יעצב את התנהגותם של צדדים דומים בעתיד. כך למשל,
ההגדרה של התנהגות מסוימת כמהווה "הטעיה" (עילה המקימה זכות לבטל את
החוזה) תבחן לאור השפעתה בעתיד על צדדים שמנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה.
אין חוטא יוצא נשכר - עקרון
מופשט זה קובע כי לא ראוי שהתנהגות עוולתית תצמיח עילה או זכות משפטית. עקרון זה
מבוסס על תפיסה מוסרית לפיה אל למשפט להכשיר פעולות פסולות וודאי שאין לתת בגינן
פרס או זכות. השימוש בעיקרון זה נעשה במסגרת עילת תביעה (לרוב במסגרת דיני עשיית
עושר ולא במשפט) או כטענת הגנה. דוגמת לעקרון זה ניתן למצוא בסעיף 5 לחוק הירושה,
אשר קובע כי מי שגרם (או ניסה לגרום) למותו של המוריש יהיה פסול מלרשת אותו.
תום לב - זהו
עיקרון על אשר חולש כיום על המשפט הישראלי בכללותו. עיקרון זה קובע נורמת התנהגות
כללית, גם כאשר אין כלל פרטני. דוגמה לכך ניתן למצוא בסעיף 12 לחוק החוזים, אשר
קובע כי בעת משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה על הצדדים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת.
טרם כריתת החוזה הצדדים אינם כפופים לדיני החוזים, ולכן חל העיקרון הכללי לפיו יש
לנהוג בתום לב.
המוציא מחברו עליו הראיה - הכלל
במשפט האזרחי הוא, כי התובע את חברו, עליו מוטלת ההוכחה, וכי הנתבע אינו יעסוק
בהגנתו טרם הובאו ראיות להוכחת התביעה. כלל זה הוא יסוד משמעותי בהליכים האזרחיים
בבתי משפט השונים. הרלוונטיות לכלל זה, הוא השלב בו נדרש הנתבע להוכיח את טענות
ההגנה אשר עומדות לו מול התובע. עם זאת, ישנן טענות הגנה המעבירות את נטל ההוכחה
מן התובע אל הנתבע. כך, למשל, טענת "פרעתי", מעבירה את נטל ההוכחה מן
התובע חוב כספי, אל הטוען כי פרע את החוב.
הבדלים מרכזיים ביחס לענפי משפט
אחרים
כאמור, המשפט האזרחי מסדיר את היחסים בין
שני פרטים בתוך החברה. זאת בשונה מענפי המשפט הציבורי הפלילי עוסקים בנורמות
החברתיות המבוססות על קיומם של מדינה ושל משטר מדיני מאורגן. מכך נגזרים מספר
מאפיינים מרכזיים של המשפט האזרחי, אשר מבדלים אותו מענפי משפט אחרים:
סימטריות ושווין: ככלל
הצדדים להליך האזרחי נמצאים בעמדה שווה. כל המתדיינים כפופים לאותן נורמות ואין
הבדל בתפקידים שהם ממלאים.
ההליך האזרחי מתנהל בין פרט אחד
לזולתו ("תובע" ו"נתבע"): המדינה
איננה צד להליך (אף שהיא כמובן מספקת את מערכת החוקים ואת בית המשפט כמוסד ששופט
בין הצדדים), זאת בשונה מן ההליך הפלילי המתנהל בין המדינה ("המאשימה")
לפרט ("הנאשם") או להליך המנהלי בו הפרט ("העותר" או
"העורר") תוקף החלטה של המדינה ("המשיבה").
הצדדים להליך האזרחי יכולים להיות בני אדם
טבעיים, תאגידים, המדינה עצמה (כתובעת או נתבעת, למשל בגין הפרת חוזה). המשפט
האזרחי אף חל על גורמים ממדינות שונות.
הבדל נוסף הוא שבמסגרת המשפט האזרחי, פגיעה
בזכות מכונה "עוולה", בשונה ממושג ה"עבירה" שמשמש את ההליך
הפלילי.
נטל ההוכחה : במשפט
האזרחי מוטל על התובע, שצריך לשכנע ולהוכיח את טענתו בהסתברות גבוהה מ-50 אחוז. רף
הוכחה זה שונה מההליך הפלילי שבו על המדינה להוכיח את האישום "מעבר לספק
סביר".
תוצאות ההליך: אם
התביעה האזרחית מתקבלת, יינתנו לתובע סעדים שמטרתם לרפא את הפגיעה בו - בין סעדים
בעין (צו המורה על אכיפת חוזה) ובין סעדים כספיים (פיצוי בגין נזקים שנגרמו
לתובע). זאת בשונה מן המשפט הפלילי אשר מטרתו היא ענישה של העבריין (בדרך כלל
באמצעות עונשי מאסר וקנס) ולכן ככלל לא נפסק סעד לטובתם קורבן העבירה.
כללי הדיון האזרחי, כמו דיני
ההתיישנות ודיני ראיות בו, ייחודיים למשפט האזרחי.
משפט אזרחי ישראל
עם קום המדינה אומץ המשפט המנדטורי שחל בארץ
עד אז. המשפט האזרחי התבסס בעיקר על פקודות מנדטוריות (כמו פקודת הנזיקין, שבשימוש
גם כיום) ועל חקיקה עות'מאנית (שרוכזה בעיקר במג'לה. החל מסוף שנות החמישים של
המאה ה-20 פתחה הכנסת במפעל חקיקה אזרחית ענף, שתחילתו בחקיקת חוק ההתישנות
והסתיים בחקיקת חוק חוזה ביטוח. חקיקה זו, בצירוף הוראות חוק יסודות המשפט והחוק
לביטול המג'לה, ניתקה את הקשר בין המשפט האזרחי של מדינת ישראל עם המשפט המנדטורי
והמשפט העות'מאני שקדמו לו.
למרות ניתוק הקשר הפורמלי לשיטות משפט זרות,
נותרה זיקה הדוקה של המשפט האזרחי הישראלי למשפט המקובל - החל בפקודות מנדטוריות
שנשארו בתוקפן למרות שתוקנו לאורך השנים (דוגמת פקודת הנזיקין), וכלה בחקיקה חדשה
ופסיקות של בתי המשפט, ששיקפה והתבססה על עקרונות של המשפט המקובל (למשל חוק
האחריות למוצרים פגומים).
החקיקה האזרחית הישראלית התאפיינה בריבוי
חוקים, שעסקו בתחומים ובסוגיות נפרדות (אחריות למוצרים פגומים, חוזה ביטוח, חוזה
קבלנות וכו'). לאורך השנים נמתחה על החקיקה האזרחית ביקורת, בין היתר בשך כך
שהחוקים השונים מתאפיינים בחוסר אחידות דוקטרינרי, פגם שמוביל להסדרים משפטיים לא
קוהרנטיים. לכן, בשנת 1986 החלה עבודה מאומצת במשרד המשפטים להכנת קודקס אזרחי
אחד, שיאגד את כל החקיקה האזרחית הישראלית. עבודות ההכנה רוכזו בתחילה על ידי
פרופ' אורי ידין, ששימש כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. לאחר פטירתו של ידין, הפרויקט
רוכז על ידי נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק וע"י פרופ' מיגל
דויטש. הקודקס האזרחי הוגש בשנת 2006 והוא נקרא "הצעת חוק דיני ממונות".
חוקים בולטים במשפט האזרחי, בהם
נעשה שימוש נרחב בפעילות המשפטית בישראל:
חוק החוזים (חלק כללי), עוסק בכריתת חוזה,
בתוכן החוזה ובפרשנות חוזים.
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), העוסק
בסעדים על הפרת חוזה.
חוק המקרקעין.
חוק המיטלטלין.
חוק המחאת חיובים.
פקודת הנזיקין.
חוק המכר.
חוק ההתיישנות.
חוק המשכון.
חוק המתנה.
חוק הערבות.
חוק השכירות והשאילה.
חוק עשיית עושר ולא במשפט.
חוק החברות.
חו ניירות ערך.
בתי המשפט בישראל
תביעות אזרחיות עשויות להתדיין בשלוש ערכאות, בהתאם לסמכות העניינית הנקבעת לפי הסעד ובהתאם לסמכות השיפוט המקומית :
בית משפט השלום: מוסמך לדון
בתביעות שסכום הסעד המבוקש בהן אינו עולה על 2.5 מיליון ₪
בית משפט לתביעות קטנות: הוא
מחלקה הממוקמת בתוך חלק מבתי משפט השלום, ומאפשר ניהול הליך ייחודי שמתאפיין
במהירות ובפשטות, ללא עורכי דין וסדרי דין מיוחדים עד תביעות בסך כמה עשרות אלפי
שקלים (עדכון הסכומים נעשה מעת לעת בתיקוני חקיקה).
בית משפט מחוזי: דן
בתביעות שסכום הסעד המבוקש בהן עולה על 2.5 מיליון ₪, ואף בתביעות שעניינן ביטול
עסקאות והצהרת בעלות בנושאי מקרקעין. כן משמש כערכאת ערעור על פסקי דין של
ביהמ"ש שלום.
בית המשפט העליון: דן
בערעורים על פסקי דין של שתי הערכאות הנמוכות, כאשר ערעור שהתגלגל מבית משפט
השלום, ידון רק לאחר שניתנה רשות לדון בו.