מעצר חשוד בידי קצין משטרה למשך 24 שעות – האומנם גזירה שלא ניתנת לביטול?

מעצר חשוד בידי קצין ממונה למשך 24 שעות – האומנם גזירה שלא ניתנת לביטול?

מאת : עו"ד ניבה נקש 

סמכות המעצר בידי קצין ממונה להורות על מעצרו של חשוד למשך 24 השעות הראשונות, קבועה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

קצין משטרה ממונה מוסמך להורות על מעצרו של חשוד בפלילים ללא צו שופט לתקופה מירבית של 24 שעות (במקרים חריגים גם ל- 48 שעות), עד להבאת העצור לדיון בפני שופט בבית המשפט.

סמכות הקצין הממונה לעצור מוגבלת בזמן ל- 24 השעות הראשונות מעת מעצר החשוד שתחילת מועדו נחשב מעת עיכובו. בתום 24 שעות, הסמכות להורות על המשך מעצרו של חשוד בפלילים נתונה לבית משפט בלבד.

במאמר זה אעסוק בשאלה האם החלטת הקצין להורות על המעצר הינה גזירה שיש להשלים עימה ומהן האפשרויות העומדות בפני העצור ועורך דינו.   

אודה ולא אבוש, שבמהלך הקריירה ארוכת השנים שלי כסניגורית פלילית שייצגה באין סוף הליכי מעצר, מעטות ובודדות הפעמים בהם נאלצתי ל"הקפיץ" שופט לאולם הדיונים (לרוב בשעת לילה מאוחרת), כדי לבקר את החלטת הקצין הממונה. הטעם לכך נעוץ לטעמי, בראש ובראשונה, בהפעלת שיקול דעת מקצועי וקר הבוחן את נסיבות המקרה, נסיבות המעצר, סוג העבירה, צרכי החקירה, פעולות החקירה, מידת מעורבות העצור בעבירה, החשד הסביר, עילות המעצר, נסיבות העצור ועוד הרבה מאוד שיקולים שהיריעה קצרה מידי מלהרחיב עליהם במסגרת מאמר זה.   ואולם, החלטת קצין ממונה אינה גזירה שיש להשלים עימה ובהחלט קיימת אפשרות חוקית במספר מישורים לתקוף את ההחלטה ולהוביל לבטלותה, אך הדבר צריך להיעשות במשורה ובמקרים המתאימים לכך, כאשר המצבים בהם ראוי לעשות שימוש בצורך הזה של השגה על סמכות המעצר הראשוני, מגוונים ורבים והרבה פעמים תלויי נסיבות אישיות ואינם מהווים רשימה סגורה ונוקשה.

 אמות המידה 

אמות המידה להגשת הבקשה והצורך לעתור לבית משפט כנגד החלטה של קצין ממונה לעצור למשך 24 שעות יכול להתעורר במגוון מצבים בין היתר, כשמדובר בעצורים המשתייכים לאוכלוסיות שחשופות בצורה משמעותית יותר לנזקי המעצר, בעלי מוגבלויות הסובלים מלקויות נפשיות ושכליות, עצורים קטינים, עצורים ללא עבר פלילי  ובמקרים מובהקים של מעצרי שווא.

 בין אמות המידה שנועדו לסייע בזיהוי המקרים המתאימים להגשת הבקשות, ומובן שהנסיבות השונות ישתלבו זו בזו ויהיה צורך לאזנן אל מול שיקולי המסוכנות והחשש משיבוש חקירה, ניתן למנות שתי אמות מידה עיקריות:  

מאפייני העצור:

כלומר האם משתייך לאוכלוסייה פגיעה במיוחד לנזקי המעצר: כגון: לוקה בשכלו או נפשו, קטין, קשיש, נכה,  עצור שזה לו מעצרו הראשון או ללא עבר פלילי, או האם קיים מצב הומניטארי מיוחד כגון: חולי, מצב משפחתי קשה, היריון, תנאי כליאה מכבידים באופן חריג, חשש  לפגיעה ממשית במצבו הנפשי או הפיזי של העצור בשל המעצר וכו'.

 מאפייני המקרה:

כלומר האם התשתית הראייתית קלושה באופן מובהק, האם עילת המעצר קלושה, האם העבירה  איננה מקימה עילת מעצר, האם מועד ביצוע העבירה אירע זמן רב לפני מועד המעצר ללא התממשות חששות השיבוש או המסוכנות, וכד', האם נסיבות המקרה גרמו לפגיעה קשה בזכותו של העצור להליך הוגן, האם יש הצדקה להשתמש במלוא 24 השעות, האם ניתן היה להביא את החשוד לדיון בפני שופט "בהקדם האפשרי" כמצוות המחוקק, האם יש חלופת מעצר מובהקת שיכולה לאיין את עילות המעצר האפשריות.

 אמת מידה מרכזית להגשת בקשת שחרור, ובמיוחד כאשר מדובר על פניה מחוץ לשעות הפעילות הרגילות של בית המשפט, היא כשניתן להראות שבנסיבות המקרה ייגרם נזק רציני מהשארת העצור ולו לילה אחד במעצר.

 השופט שאול גבאי ריכטר במאמרו "ערר או בקשה לפי סעיף 44(א) לחוק המעצרים לשחרור חשוד ממעצר קצין משטרה – האם חריג או זכות?" הסניגור 239, 4 (2017), מציין כי על בית המשפט לבחון את הנזק שייגרם לחשוד הספציפי שלפניו אל מול צרכי החקירה ואינטרסים ציבוריים נוספים. ככל שיימצא שהנזק לחשוד יהא משמעותי ובלתי הפיך כתוצאה משהות במעצר ולו ללילה אחד, כי אז ייטה בית המשפט להיעתר לבקשתו לשחרורו בתנאים שיבטיחו את האינטרסים הציבוריים, באופן שיאפשר למשטרה לנהל חקירה שלא יהיה חשש לשיבושה ותוך שמירה על שלום הציבור וביטחונו.

 הצורך מתחזק לאור מגמת ריבוי המעצרים בשנים האחרונות, מגמה שהביאה עמה גם מעצרים מופרכים ממש, שהתשתית הראייתית ועילת המעצר העומדות בבסיסם קלושות.

מגמה זו אף זכתה לביקורת נוקבת בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עתירת הצפיפות במתקני הכליאה בישראל שנדונה בפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימוס), כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' השר לביטחון פנים ואח' (ניתן ביום 13.6.2017), שעניינה הצפיפות הקשה בבתי המעצר והמאסר, בו עמד בית המשפט העליון על הצורך בהטמעת המסר לפיו מעצר הוא המוצא האחרון בשרשרת האפשרויות העומדות לרשות מערכת האכיפה, הטמעה שיכולה אף לסייע בהפחתת הצפיפות במתקני הכליאה.

כידוע, חוק המעצרים, שנחקק בכנפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ביקש לשנות את התפישה הנוהגת עד לחקיקתו, ״להתוות כללים לאכיפת החוק תוך שמירה על זכויות האדם״, ולהפחית למעשה את היקף המעצרים (ר׳ קיטאי סנג׳רו המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 26 (2011),  אלא שכוונות לחוד ומציאות לחוד, משנמצא כי כמות המעצרים לא זו בלבד שלא פחתה, אלא אף גדלה באופן ניכר ; ובתוך כך הגדלת המעצרים עד תום ההליכים, כחלק מ״תכנית המפנה״ של המשטרה – כך נמסר – כיעד של המשטרה (דו״ח הסניגוריה הציבורית לשנת 2015, בעמ׳ 36-35 (אוגוסט 2016)).

חוק המעצרים קובע – למשל בסעיף 21(ב)(1) – שלא יינתן צו למעצר עד תום ההליכים, בין השאר, אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". נדמה כי הטמעת מסר המחוקק לפיו מעצר הוא המוצא האחרון בשרשרת האפשרויות העומדות לרשות מערכת האכיפה, יכולה לסייע בהקטנת מספר העצורים ובהגדלת מרחב המחיה הנותר לאלה שאין מנוס אלא לעצרם" (בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' השר לביטחון פנים ואח' (ניתן ביום 13.6.2017), בפס' קכ"ה לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימוס) א' רובינשטיין בעניין עתירת הצפיפות במתקני כליאה); וכן פרק 1.2.1 בנושא "ריבוי המעצרים בישראל", מתוך הסניגוריה הציבורית – דוח פעילות 2015 (אוגוסט 2016), בעמ' 38-34, באתר הסניגוריה הציבורית .  

מקור סמכותו של בית המשפט לדון בבקשה לשחרור ממעצר ראשוני שקבע קצין ממונה

סעיף 44(א) לחוק המעצרים, מסמיך את בית המשפט לצוות על שחרור בערובה או ללא ערובה, בין היתר, של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, וזאת על פי בקשתו על פי נוסח הסעיף כדלקמן:

"שחרור בערובה על ידי בית המשפט

44. (א) חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה.

(ב) ..."

סעיף 29(א) לחוק המעצרים אף קובע:

"הבאת העצור בפני השופט

"29. (א) מי שנעצר בידי הקצין הממונה לפי סעיף 27 יובא בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מ-24 שעות, בפני שופט.

(ב) ..."

שילוב שני הסעיפים מורה כי הגם שלקצין הממונה הסמכות לעצור אדם לתקופה מירבית של 24 שעות ללא צו שופט, שמורה לחשוד עצור זכות לפנות לבית המשפט ולבקש את שחרורו עוד לפני תום 24 השעות. 

פרופ' רינת קיטאי-סנג'רו, (רינת קיטאי-סנג'רו המעצר: שלילת החירות בטרםהכרעת הדין 376-375 (2011), מציינת כי חשוד הנתון במעצר רשאי לפנות גם ביוזמתו קודם להבאתו בפני שופט לבית המשפט בבקשת שחרור על פי סעיף 44(א) לחוק המעצרים (אם כי בפרקטיקה עניין זה נדיר לטעמה בעיקר בשל קוצר הזמן). בהמשך מזכירה פרופ' קיטאי-סנג'רו כי מבקר המדינה הצביע בעבר על תופעה שלפיה המשטרה נוהגת לנצל את פרק הזמן המקסימלי המותר למעצר ללא צו גם בהיעדר הצדקה לכך, ועוד היא כותבת כי החשש לפגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע צריך להכריע לכיוון קיצורה של תקופת המעצר בטרם הבאת העצור בפני השופט עד כמה שניתן .

צבי נח בספרו דיני מעצר ושחרור – חוק סדר הדיןהפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) כרך א 60 (1990), והשופט שאול גבאי ריכטר במאמרו המוזכר לעיל מצדדים בסמכות בית משפט להתערב בשיקול דעתו של הקצין הממונה שהורה על מעצר, כאשר פרקליטות המדינה עצמה לא חלקה על קיומה של סמכות זו במסגרת סעיף 44(א) לחוק להשיג על החלטת המעצר הראשוני שקבע הקצין הממונה ברע"א 6572/14 פלוני נ' משטרת ישראל (ניתן ביום 14.1.2015)

אף מבחינה לשונית, הביטוי "חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום", כלשונו של סעיף 44(א), כולל גם חשוד הנמצא בתקופת המעצר הראשונית ללא צו במהלך 24 השעות הראשונות למעצרו, ומכאן שזכותו של חשוד זה להגיש בקשה לשחרור ממעצר זה מכוח סעיף 44(א) נלמדת מלשון הסעיף עצמו, כאשר גם מבחינה תכליתית, סעיף 44(א) מבטא את האיזון החוקתי המבקש למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכות החוקתית לחירות, כמו גם בזכויות החוקתיות להליך הוגן ולזכות הגישה למערכת השיפוטית ולבקש סעד שיפוטי במקרים בהם החלטת הקצין שגויה ומביאה לפגיעה בלתי חוקתית בזכויותיו.

יחד עם זאת, על מנת להגשים את מכלול תכליותיו של חוק המעצרים ובתוך כך גם האינטרס הציבורי שבקיום חקירה משטרתית ראשונית רציפה על דרך הכלל, נראה כי השימוש בסמכות לשקול שחרור ממעצר קצין צריך להיעשות בזהירות ובמקרים המתאימים בלבד, וכאשר ברקע הדברים יש לקחת בחשבון גם את הידוק הפיקוח שממילא הוחל על פעולת הקצין הממונה בדמות קיצור תקופת המעצר בלא צו שופט מ-48 שעות, כפי שהיה נהוג טרם חקיקתו של חוק המעצרים, ל-24 שעות.

ודוק: בעוד שלפי סעיף 44(א) לחוק המעצרים השגה לבית משפט על החלטת הקצין הממונה נעשית באמצעות הגשת בקשה לשחרור , הרי שהגשת ערר על גובה ותנאי ערובה שקבע הקצין הממונה על פי סעיף 43 לחוק נעשית באמצעות הגשת ערר, ועל כן ישנו הבדל ושוני צורני ומהותי בין שני סעיפי החוק שראוי לשים לב בו עובר להגשת ההליך לבית המשפט.

בבש"ע (שלום באר-שבע) 64587-06-16 יצחק שמעון אוחיון נ' מדינת ישראל – תחנת באר שבע (לא פורסם, 29.6.2016) ציין בית המשפט כי אין לערבב בין זכות הערר המוקנית בסעיף 43 לחוק המעצרים לבין בקשה של חשוד לפי סעיף 44(א) לשחררו בערובה, שאינה הליך של ערר. דעה דומה הובעה גם בע"ק (שלום קריות) 3086-04-16 יבגני לוביץ נ' משטרת ישראל – תחנת זבולון (לא פורסם, 3.4.2016) (להלן: לוביץ), וכן בע"ק (שלום קריות) 2824-01-16 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2016) (להלן: פלוני), וכך כך סבור השופט גבאי ריכטר בעמ' 7 למאמרו המוזכר לעיל.

מעבר להתבססות על סעיף 44(א) לחוק המעצרים, ניתן להגיש בקשות לשחרור ממעצר ראשוני מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכות החוקתית לחירות, כמו גם בזכויות החוקתיות להליך הוגן ולגישה למערכת השיפוטית (עיינו ברק, פרשנות במשפט כרך ג - פרשנות חוקתית 705-703 (תשנ"ד): "... כאשר זכות אדם מוגנת נפגעת, בית המשפט רשאי וחייב לעבד תרופה מתאימה. לשם כך אין צורך בדבר חקיקה מיוחד הקובע תרופה להפרת זכות חוקתית; התרופה טמונה בעצם ההפרה, ובזכותו של הנפגע").

בנוסף, ניתן להגיש בקשות אלה מכוח דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים, המבססת העלאת טענות מנהליות בפני בית המשפט הפלילי המוסמך במקום העלאתן בבג"ץ ומרגע שהועלתה יש חובה לבית משפט השלום לדון בטענות הללו, נוכח סגירת דלתות בג"ץ בפני הליכים אלה (בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (ניתן ביום 6.2.2006), שם בית המשפט קבע כי דרך המלך להעלאת טענות מנהליות על ידי נאשמים נגד רשויות האכיפה היא בבית המשפט הפלילי ולא בבג"ץ, וזאת לאו דווקא במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק. מכמה פסקי דין אף עולה כי למעשה לא רק נאשמים יכולים לעשות שימוש בדוקטרינת הביקורת המנהלית, אלא גם מי שטרם הואשמו – חשודים ועצורים. כך היה, למשל, בבג"ץ 7393/07 דור-אלון תפעול תחנות דלק בע"מ נ' רשות המיסים בישראל (ניתן ביום 28.10.2007).

במסגרת הדוקטרינה יצטרך בית המשפט לבדוק האם החלטת הקצין הממונה עומדת במבחן הסבירות והמידתיות, מקיימת את חובת ההגינות המוגברת ודרישת תום הלב השלטוני, האם היא מתחשבת במכלול האינטרסים הציבוריים והאינטרסים הפרטיים המעורבים ומאזנת ביניהם באופן ראוי; האם נעדרת שיקולים זרים; האם אינה שרירותית; האם ניתנה על בסיס תשתית עובדתית ראויה; האם התקיימו כללי הצדק הטבעי, הכוללים בין היתר מתן זכות טיעון הולמת לפני ההחלטה על המעצר ועוד; על פי עקרונות המשפט המנהלי (לסקירה רחבה של הדוקטרינה והפסיקה, עיינו רענן גלעדי "דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים" ספר אליהו מצא 529 (2015).

אפשרות הפעלת הסמכות הטבועה הוזכרה גם בעניין עמ"י (מחוזי באר-שבע) 31145-02-11 גד יעקב אלגזי נ' מדינת ישראל משטרת רהט (ניתן ביום 20.2.2011) (להלן: אלגזי); גם בערר (מחוזי נצרת) 3425/02 מדינת ישראל נ' אלברט מנסור (ניתן ביום 11.12.2002) (להלן: מנסור). בעניין אלגזי הובעה העמדה לפיה לא ניתן לדון בבקשות שחרור ממעצר ראשוני מכוח חוק המעצרים אלא בהסתמך על סמכותו הטבועה של בית המשפט ואף הוחל מבחן מצמצם להתערבות רק במקרי קיצון ובנסיבות יוצאות דופן.

מבחן זה תואם את הפסיקה שקבעה כי הסמכות הטבועה היא סמכות מוגבלת מאד השמורה למקרים מיוחדים וחריגים (עיינו ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב (ניתן ביום 4.4.1974), בפסק דינו של השופט ברנזון. ראו לעניין זה גם את ע"א 4845/95 שמחה ניר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.8.1995); בש"פ 962/01 יעקב רבינוביץ' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.3.2001); רע"א 4990/05 ממן יעקב ו-80 עוררים אח' נ' עיריית הרצליה (ניתן ביום 7.10.2009) (להלן: ממן); בש"פ 1659/11 חיים שטנגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.4.2011).  

לאור ההסדרה באמצעות המסלולים המשפטיים הקיימים – ובראשם סעיף 44(א) לחוק המעצרים – אין צורך ומקום להיזקק להפעלת הסמכות הטבועה, שהיא סמכות שיורית החלה מקום בו נושא מסוים נעדר הסדרה בדין (עניין ממן לעיל רע"א 4990/05 פסקאות 17-18), במקרה זה הדין מסדיר את הסוגיה, והמסלולים הקיימים מבססים את סמכות ההתערבות בהחלטת הקצין הממונה, תוך שהם מאפשרים התערבות בהיקף כזה שימנע פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו החוקתיות של העצור תוך איזון אל מול תכלית החקירה.

מכל מקום, גם אם יבקש בית המשפט לבחון את בקשת השחרור במסגרת הסמכות הטבועה, יהיה עליו להבטיח כי הדבר ייעשה תוך עמידה בעקרון-העל החוקתי של המידתיות, היינו: להימנע מצמצום יתר של התערבותו באופן שיביא לפגיעה בלתי מידתית בזכויות החוקתיות של העצור לחירות, להליך הוגן ולגישה לערכאות.  

לסיכום, חוק המעצרים העניק באופן מפורש לבית המשפט את הסמכות לדון בבקשת חשוד לשחרור ממעצר ראשוני מכוח סעיף 44(א). המסלולים המשפטיים הנוספים שתוארו לעיל הם מסלולים משלימים.

 סקירת פסיקה

מפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי עולה, כי דיון בבקשות שחרור ממעצר ראשוני השתרש כפרקטיקה שיפוטית רחבה:

במקרים רבים דנו בתי המשפט בבקשות השחרור, שרבות מהן התבססו על סעיף 44(א), לגופן והורו על שחרור העצורים (למשל: בש"ע (שלום נצרת) 58112-02-13 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.2.2013); בש"ע (שלום אשקלון) 11851-02-13 חרשוב נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל תחנת אשדוד (לא פורסם, 6.2.2013); ע"ק (שלום באר-שבע) 47879-03-14 קיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2014); צ"א (שלום ירושלים) 43596-07-14 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2014); ע"ק (שלום תל-אביב) 14792-11-14 אבו זעיתר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2014); ע"ק (שלום ב"ש) ׁ10668-04-15 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2015); ע"ק (שלום אשקלון) 68404-12-14 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2014); מ"י (שלום אילת) 38801-07-15 אפללו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.2015); ע"ק (שלום אשקלון) 23289-03-15 בראל נ' מ"י (לא פורסם, 10.3.2015); ע"ק (שלום תל-אביב) 22194-05-16 אהרן חמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2016); בש"ע (שלום לנוער אילת) 9442-05-16 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2016); בש"ע (שלום באר-שבע) 14971-10-16 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.2016); עמ"י (מחוזי תל-אביב) 17735-08-16 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2016); צ"א (שלום לנוער נצרת) 15510-02-17 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.2.2017).

במקרים רבים אחרים שוחררו העצורים טרם דיון ובעקבות הסכמת המשטרה שבאה בתגובה להגשת הבקשה לשחרור (למשל:  ע"ק (שלום ירושלים) 48834-09-13 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.9.2013); מ"י (שלום ירושלים) 35383-03-14 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.2014); צ"א (שלום ירושלים) 30720-07-14 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.2014); ע"ק (שלום תל-אביב) 32080-10-14 פלדמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2014); ע"ק ׁ(שלום תל-אביב) 21959-02-15 יגיל ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.2015); ע"ק (שלום באר-שבע) 25726-04-15 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2015) ; ע"ק (שלום באר-שבע) 9822-08-15 כליף נ' מדינת ישראל (4.8.2015); מ"י (שלום אילת) 16929-08-15 פלונית נ' מדינת ישראל (9.8.2015); ע"ק (שלום אשקלון) 13457-02-16 פלונית (קטינה) נ' משטרת ישראל אשקלון (10.2.2016); ע"ק (שלום אילת) 44651-03-16 לופוביץ רוויטל נ' משטרת ישראל – תחנת אילת (21.3.2016); תיק (שלום באר-שבע) 46331-07-16 פלוני נ' משטרת ישראל (27.7.2016); ללא מס' הליך (שלום קריות) אולסיה פונמריוב נ' מדינת ישראל (28.2.2017).  

 במספר מקרים עסקו בתי המשפט בבחינת מקורות והיקף הסמכות לדון בבקשות שחרור ממעצר ראשוני. הנושא לא נדון עד כה בבית המשפט העליון, ועל כן יובאו מספר דוגמאות מרכזיות לכך מפסיקת בתי המשפט השלום והמחוזי, כאשר גם טיעונים נגד קיום הסמכות והחשש לצמצום יתר בהיקפה עלו בפסקי דין מסוימים.

בעניין פלוני בו ייצגתי חשוד שנעצר בידי הקצין הממונה ועתרתי בבקשה לבית משפט שלום להורות על שחרורו לאלתר, קבע בית משפט השלום, אף בלי לקיים דיון בבקשה גופה, כי הוא נעדר כל סמכות לדון בבקשה מן הסוג הזה. בנסיבות אלו הוגש ערר על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, (עמ"י (מחוזי חיפה) 42664-11-16 פלוני נ'משטרת זכרון יעקב (לא פורסם, 18.11.2016), אשר ציין כי:

"קיימת גם קיימת זכות למי שנעצר על ידי הקצין הממונה להגיש ערר לבית המשפט. הדברים עולים הן מסעיף 44 לחוק המעצרים, שם צוין שרשאי בית המשפט, לבקשתו של חשוד, לצוות על שחרורו בערובה; וכן עולים מעקרונות היסוד של דיני המעצרים, אשר מחייבים זכות ערר על החלטת מעצר – וודאי כאשר מדובר במעצר ראשוני ובטרם ניתנה החלטה שיפוטית. אפנה לכך, כי לא פעם שעות המעצר הראשונות והלילה הראשון במעצר, עשויים להסב נזקים של ממש. לכן, אך טבעי הוא שתוקנה לעצור זכות ערר על החלטת הקצין הממונה...".

כפועל יוצא מן ההחלטה לעיל, נלמדה אף זכות הערעור על החלטת בית משפט השלום בבקשות מן הסוג הנדון.

בעניין עמ"י (מחוזי חיפה) 38154-02-10 שחיבר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.2.2010), הובעה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה העמדה הבאה:

"הדעת אינה יכולה לקבל את הגישה הקובעת שאין סמכות לבית המשפט לבחון במסגרת ערר את החלטת קצין משטרה לעצור חשוד לפרק הזמן הנתון לסמכותו בטרם הבאתו בפני בית משפט. יש בגישה כזו כדי לפגוע בזכויות יסוד של האדם לחירות, ונוגדת את תכלית חוק יסוד כבוד האדם וחירותו".

בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום שגה כשקבע, כי אין לו סמכות לדון בערר שהוגש על החלטת המעצר הראשוני שניתנה על ידי קצין המשטרה.

בעניין עמ"י (מחוזי חיפה) 21816-01-10 שומשונוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 17.1.2010) ,  ציין בית המשפט המחוזי בחיפה כי

שגה בית משפט השלום בקובעו שלא ניתן לערור על החלטת קצין ממונה, ובכך שלא קיים דיון במעמד הצדדים בבקשתו של העצור לשחררו ממעצר זה. בית המשפט דחה את הנמקתו של בית משפט השלום לפיה אם היה רוצה המחוקק לאפשר ביקורת על החלטת הקצין הממונה, היה עושה כן כפי שעשה בסעיף 43 לחוק המעצרים המאפשר הגשת ערר על קביעת תנאי שחרור בערובה על ידי הקצין הממונה.

וציין כי:

"...די אם נאמר שסעיף 43 העניק לעורר את הזכות להגיש ערר על הערובה שנקבעה ע"י קצין ממונה, אזי בודאי ובודאי נתונה לעצור הזכות להגיש ערר על החלטת הקצין הממונה לעצור אותו למשך 24 שעות".

בעניין ע"ח (מחוזי באר-שבע) 64866-06-16 מדינת ישראל נ' יצחק שמעון אוחיון (לא פורסם, 30.6.2016), קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע כי

קיימת סמכות לבית המשפט לדון בבקשת שחרור ממעצר קצין ממונה, והדעת נותנת כי ככל פעולה מנהלית גם החלטת הקצין יכולה לעמוד לביקורת, אך השימוש בסמכות זו צריך להיעשות במשורה. עוד ציין בית המשפט כי ראוי שהמשטרה תגיש תגובה מפורטת ומנומקת לבקשת העצור לקבוע דיון דחוף לשחרורו, ותגובה זו אמורה להתייחס למידת חריגותו של המקרה ולעילות המעצר המצריכות הישארות החשוד במעצר לתקופה שקבע הקצין.    

לעומת אלו בעניין ב"ש (מחוזי באר-שבע) 22/10 פלונית (קטינה) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.5.2010), ציין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מבלי לקבוע מסמרות, כי ספק האם סעיף 44(א) לחוק המעצרים מאפשר לפנות בבקשת שחרור בשלב המעצר הראשוני ל-24 שעות. מאידך, קבע מפורשות שלא ניתן לומר כי אין לבית המשפט סמכות בשום מקרה לבחון את החלטת המשטרה לעצור גם אם טרם חלפו 24 שעות. בית המשפט המחוזי קבע כי שגה בית משפט השלום כאשר לא זימן את הצדדים לדיון וכשלא דן בבקשת השחרור, דן לגופו של עניין, והורה על שחרורה של הקטינה באותו מקרה.

בעניין אלגזי לעיל, הביע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ספק האם סעיף 44(א) לחוק המעצרים נועד להסדיר הליך של בחינת המעצר הראשוני ע"י קצין ממונה, בתוך 24 השעות הראשונות. נאמר, כי המחוקק כבר קבע את לוח הזמנים להבאתו של עצור בפני שופט בסעיף 29(א) לחוק המעצרים, תוך עריכת האיזונים בין צרכי החקירה וזכויות החשוד, ומתן האפשרות להגיש בקשת שחרור ממעצר ראשוני תרוקן מתוכן לוח זמנים זה, ותיצור איזון שונה בין צרכי החקירה לבין זכויות החשוד. בצד זאת, בית המשפט לא סתם את הגולל על התערבות בהחלטת הקצין, וקבע כי הדבר יעשה מכוח הסמכות הטבועה תוך התוויית מבחן התערבות מצמצם. עמדה דומה הובעה גם בעניין מימון בעמ"י (מחוזי באר-שבע) משה מימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2016) .

"במקרי קיצון יוכל בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו גם את הפעולה המנהלית הזו, של המעצר הראשוני, וזאת מכוח סמכותו הטבועה לבקר את פעולת הרשות. אולם אין מדובר בעניין שגרתי, אלא בנסיבות יוצאות דופן".

בעניין מ"מ 45431-02-16 פלונית נ' משטרת טבריה (לא פורסם, 22.2.2016) שאומץ גם בעמ"י (מחוזי נצרת) 47821-05-17 מתן דבורקין נ' מדינת ישראל (22.5.2017).קבע בית המשפט המחוזי בנצרת כי אין אפשרות לדון בהחלטת המעצר הראשוני שקבע הקצין הממונה מכוח סעיף 44(א) לחוק המעצרים, וניתן להבין מהחלטתו שהוא סבור כי אין אפשרות כלל להתערב בהחלטת הקצין הממונה. זאת קבע בית המשפט, תוך הפנייה להחלטות בעניין אלגזי ומנסור.

כאמור, הגם שאני סבורה כי נדרשת שקילה זהירה של הדברים כך שהגשת הבקשות לשחרור תיעשה במקרים המתאימים לכך בלבד, אני חולקת על העמדה לפיה קיים ספק בכך שסעיף 44(א) לחוק המעצרים יוצר מקור סמכות להגיש ולדון בבקשות אלה. כמו כן אני חולקת גם על מבחן "מקרי הקיצון" והנסיבות "יוצאות הדופן" להפעלת הסמכות, העולה מחלק מן ההחלטות, מכיוון שהוא מעורר חשש לצמצום יתר של הביקורת השיפוטית. מכיוון שעמדה זו, אשר מוצאת את עיקר ביטויה בעניין אלגזי אוזכרה גם בהחלטות נוספות, מצאתי לנכון לפרט: שבעניין עצם קיומה של סמכות לפי סעיף 44(א) הסעיף יוצר סמכות לבית המשפט לדון בבקשת השחרור ממעצר ראשוני כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכויות החוקתיות לחירות, להליך הוגן, ולגישה לערכאות, וגם המדינה עצמה איננה חולקת על קיומה של הסמכות לעשות כן מכוח סעיף 44(א).  

הפרשנות שהוצגה בעניין אלגזי לפיה סעיף 29(א) יוצר מעין "הסדר שלילי" החוסם כמעט לחלוטין – למעט במסגרת סמכות טבועה המוגבלת למקרי קיצון ונסיבות יוצאות דופן – את אפשרותו של העצור להגיש בקשת שחרור טרם חלוף תקופת המעצר הראשונית, עלולה להביא לתוצאה קשה של הותרת עצורים רבים ללא סעד מקום בו שגה הקצין הממונה בהפעלת שיקול דעתו וגרם לפגיעה בלתי מידתית בזכויות חוקתיות.

החשש מתגבר על רקע מדיניות המעצרים המרחיבה בשנים האחרונות, במסגרתה אנו עדים שוב ושוב לנקיטה באמצעי המעצר כאשר לא היה בו כל צורך, ואשר זכתה לביקורת נוקבת בפסיקתו של בית המשפט העליון בעתירת הצפיפות במתקני הכליאה.

פרשנות זו של סעיפים 44(א) ו-29(א) אף איננה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון המורה כי יש לפרש את החקיקה באופן שיתאים לחוקי היסוד ולא בניגוד להם, ולפיכך יש לדחותה (בג"ץ 9098/01 ילנה גניס נ' משרד הבינוי והשיכון (ניתן ביום 22.11.2004), בפס' 5 לפסק דינו של הנשיא ברק)

גם השופט גבאי ריכטר דוחה במאמרו הנ"ל את הפרשנות המוצגת בעניין אלגזי, ומציין שקיימת סמכות לדון בבקשות שחרור ממעצר ראשוני מכוח סעיף 44(א) לחוק המעצרים על בסיס פרשנות לשונית ותכליתית ראויה של הסעיף, אשר בא בגדרו של חוק שנחקק ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "...אין להסכים עם פרשנות שתביא לצמצום כמעט מוחלט של היכולת לשמור על חירותו של אדם, בדרך שתגבילו מלפנות בכל עת על ציר הזמן של ההליך הפלילי, לקבלת סעד מבית המשפט" מאמר השופט גבאי ריכטר, בעמ' 6.   

יש לדחות את החשש שהוזכר בעניין אלגזי כאילו מתן האפשרות להגיש בקשת שחרור ממעצר ראשוני תרוקן מתוכן את לוח הזמנים הרגיל להבאת העצור לבית המשפט. הביקורת השיפוטית על החלטות הקצין הממונה אינה מאיינת את סמכויותיו ואת לוח הזמנים המקובל להבאת העצור לבית המשפט, אלא הביקורת על רשויות המנהל היא חלק מובנה משיטת המשפט במדינת ישראל.

ככלל יובא העצור בפני שופט למחרת היום, אך במקרים המתאימים לאחר שקילה זהירה, מתחייב שתהיה אפשרות ביקורת על החלטת הקצין הממונה מקום בו שגה וגרם בהחלטתו לפגיעה פסולה בחירותו של אדם. ואכן, כפי שיפורט להלן, בקשות שחרור ממעצר ראשוני מוגשות במשורה, ואין בכמות המעטה שלהן מדי שנה, כדי לרוקן מתוכן את לוח הזמנים הנ"ל. זאת ועוד, לא בכל מקרה שבו מוגשת בקשת שחרור לפי סעיף 44(א) בית המשפט מחויב לקיים בה דיון, אלא הבקשה צריכה להיות מובאת בפני שופט ועליו להחליט – רצוי לאחר קבלת תגובת המשטרה לבקשה – אם יש לקיים בה דיון בתוך טווח 24 השעות על פי נסיבות המקרה הקונקרטי. על כן אין חשש משיבוש לוח הזמנים באמצעות בקשות סרק.

נראה שההחלטה בעניין מ"מ 45431-02-16 פלונית נ' משטרת טבריה לפיה אין כל אפשרות להתערב בהחלטתו של הקצין הממונה היא שגויה על פניה ומנוגדת בבירור לפרקטיקה השיפוטית הרחבה, שמשתקפת בסקירה לעיל ובנספח הפסיקה בתחתית המאמר. ההפניה בהחלטה זו לעניינים אלגזי ומנסור, כאילו יש בהם משום תמיכה בגישה לפיה אין כל סמכות להתערב בהחלטת הקצין הממונה, יסודה בטעות שכן בעניין מנסור עמדת בית המשפט בסוגיה לא היתה חד-משמעית; ובעניין אלגזי, המסמן את הפסיקה המצמצמת ביותר, שקבעה מבחן התערבות מוגבל יחסית במסגרת הסמכות הטבועה, נמנע בית המשפט מלקבוע כי אין לו סמכות כלל להתערב בנושא.

היקף ההתערבות בהחלטת הקצין הממונה

הצמצום מראש שנקבע בעניין אלגזי בדמות מבחן מקרי הקיצון והנסיבות יוצאות הדופן, לוקה בכשל לוגי מובהק: אם ירבו הפרות הדין על ידי הקצין הממונה, יתערבו בתי המשפט במקרים רבים יותר, ואם יפחתו הפרות הדין ומעצרי השווא, יפחת גם היקף ההתערבות.

בקשות לשחרור ממעצר ראשוני אומנם אינן צריכות להיות מוגשות על דרך השגרה, אך בצד הזהירות הנדרשת בהגשתן יש מקום למבחן גמיש יותר המכוון לאתר בצורה עניינית את המקרים המתאימים להתערבות בהם יתברר שנפגעו באופן בלתי מידתי זכויותיו החוקתיות של העצור כבר בשלב המעצר הראשוני, וכאשר האיזון הראוי נוטה להעדפת קיום דיון בבקשת החשוד לשחררו על פני עריכת החקירה הראשונית ברציפות.

גם השופט גבאי ריכטר, הגם שהוא סבור כי יש לעשות בסעיף 44(א) שימוש במשורה, מותח ביקורת במאמרו על המבחן המצמצם שהוצע בעניין אלגזי:

"פרשנות השוללת כמעט לחלוטין אפשרות להגשת בקשה במהלך היממה הראשונה למעצר חותרת תחת תפקידו הביקורתי של בית המשפט ביחס לעבודת המשטרה בכל עת מרגע שלילת חירותו של אדם...לא סברתי כי נכון להישען על הטיעון בדבר סמכותו הטבועה של בית המשפט, השמורה, מטבע הדברים, למקרי קיצון, משום שנקודת המוצא של גישה זו היא גישה המצמצמת יתר על המידה את סמכות ההתערבות של בית המשפט מלכתחילה. הליכה בדרך זו אינה מתיישבת עם הפרשנות התכליתית הראויה...ולפיה יש לבכר דווקא את זכותו של החשוד, העומדת לו חזקת החפות, לעתור לבית המשפט לקבלת סעד כבר בשלב החקירה הראשוני".^[1]

החשש מפני הטלת עומס על בתי המשפט והמשטרה אינו מבוסס: הניסיון מראה כי בקשות שחרור כאלה הוגשו במשורה, וכי לא גרמו לפגיעה בצרכי חקירה או לעומס מטריד בבתי המשפט. למשל,  בשנת 2016 הגישה הסניגוריה הציבורית בסך הכל כ-86 בקשות שחרור ממעצר ראשוני בכל הארץ. בתקופה זו ייצגה הסניגוריה הציבורית עשרות אלפי עצורים לצורך חקירה.

יתירה מכך, במקרים רבים עצם הגשת הבקשה לשחרור הביאה לנסיגה בעמדת המשטרה אשר הסכימה לשחרור העצור טרם הדיון בבית המשפט. בכך לא רק שנמנעו לילות מיותרים במעצר, אלא גם הוקל העומס והוגברה היעילות שכן נחסכו דיונים שיפוטיים רבים בהארכות המעצר שהיו אמורות להתקיים למחרת.

זאת ועוד, שלא בכל מקרה שבו מוגשת בקשת שחרור לפי סעיף 44(א) בית המשפט מחויב לקיים בה דיון, אלא הבקשה צריכה להיות מובאת לשופט באופן מיידי ועליו להחליט – רצוי לאחר קבלת תגובת המשטרה לבקשה – אם יש לקיים בה דיון על פי נסיבות המקרה הקונקרטי, ולנמק החלטתו.

במאמרו מציין  השופט גבאי ריכטר בעניין זה:

"...הגם שאין מקום שהגשת בקשה לפי סעיף 44(א)  תהפוך ל"דרך המלך" , ויש לאפשר זאת במשורה, הרי שחובה על בית המשפט לבחון את המקרה ב"זכוכית מגדלת" ולהתרשם, אם אכן הוא עונה על המקרים המתאימים המצדיקים קיום דיון בהקדם האפשרי. לצורך כך, יש מקום לבקש תחילה את תגובתה המפורטת של המשטרה לבקשה, ולנוכח נימוקי הבקשה ותגובת המשטרה יש להחליט אם קיים צורך לדון בבקשה, או שמא ניתן לדחותה מבלי לקיים בה דיון. בשורה התחתונה, "שיקולי המערכת" [הן שיקולי הרשות החוקרת (כגון: יעילות החקירה והצורך לקדמה) והן שיקולי של בית המשפט (האם להתערב בשיקול דעת המשטרה ב-24 השעות הראשונות למעצר, וכן נוהלי עבודת תורני מעצרים מעבר לשעות העבודה המקובלות)] הנוגעים להליך יוצא דופן זה, אינם שקולים כלל ועיקר אל מול הנזק שעלול להיגרם, חלילה, לחשוד, אשר יימצא כי מעצרו לא היה מוצדק מלכתחילה".^[2]

פעולות מומלצות לפני הגשת הבקשה לבית המשפט: 

1. רצוי לאסוף את מירב הפרטים הרלוונטיים הדרושים להחלטה האם נסיבות המקרה מתאימות להגשת בקשה לשחרור ממעצר ראשוני, וזאת הן באמצעות שיחה עם החשוד והן באמצעות שיחה עם החוקר והקצין.
2. לפני הגשת הבקשה לבית המשפט רצוי למצות את אפשרות השחרור על ידי פניה ישירה לקצין הממונה, כדי שישקול מחדש החלטתו לעצור את החשוד. בפניה זו רצוי לציין בפני הקצין כי נשקלת הגשת בקשת שחרור לבית המשפט. רצוי להגביל את מועד מתן המענה ללוח הזמנים הדחוף הנגזר מנסיבות העניין. 
3. כדי להגדיל את סיכויי השחרור, רצוי להכין חלופת מעצר מתאימה שתוצג בפני הקצין הממונה ובית המשפט.
4. ככל שיש אפשרות פעולה סבירה אחרת להשגת שחרורו של העצור, יש להעדיפה על פני הגשת בקשה לבית המשפט מחוץ לשעות הפעילות הרגילות. כך, כאשר מוכנה המשטרה לשחרר את העצור בכפוף לחתימתו על תנאי שחרור, וככל שהעצור מסוגל לעמוד בתנאים ולהשתחרר בו ביום ולא ייגרם לו נזק בלתי הפיך מהסכמה לתנאים לזמן קצר, יש להעדיף חתימה על התנאים. בהמשך וככל שהתנאים אינם סבירים ניתן יהיה לערור עליהם לפי סעיף 43 לחוק המעצרים בשעות הפעילות הרגילות של בית המשפט.  
5. אם לאחר נקיטת הפעולות הנ"ל, עלה בכל זאת הצורך להגיש בקשת שחרור לבית המשפט, יש לעמוד על כך שהידרשותו של בית המשפט אליה תיעשה במועד      אקטואלי שלא ייתר את עצם הגשתה, דהיינו: הבקשה חייבת להיות מובאת בפני שופט בדחיפות, אשר יחליט אם לקיים בה דיון וייקבע את מועד הדיון, אשר מטבע הדברים יהיה ביום הגשת הבקשה.
6. כנגזר מנוסחו של סעיף 44(א) את הבקשה יש להכתיב בכותרת כ"בקשה דחופה לשחרור ממעצר קצין משטרה ממונה לפי סעיף 44(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו - 1996". ודוק: "בקשה" ולא "ערר".
7. כאמור, הבקשה בדרך כלל צריכה להתמקד בפירוט השגיאות בהחלטת הקצין הממונה, הנזק החמור שייגרם כתוצאה מהשארת לילה מיותר במעצר, והנימוקים לשחרור לגופו של עניין. על הבקשה להיות מפורטת ולשכנע מדוע נסיבות המקרה מחייבות באופן מובהק את שחרור העצור לאלתר. מאחר שאין חובה על בית המשפט לקיים תמיד דיון בבקשה, אלא היא צריכה להיות מובאת לשופט באופן מיידי ועליו להחליט אם יש לקיים בה דיון על פי נסיבות המקרה הקונקרטי ולנמק את החלטתו נגזר מכך, שחשוב לשכנע היטב כבר בכתובים מדוע נדרשת התערבות מחוץ ללוח הזמנים הרגיל.
8. בתקנה 2 לתקנות סדרי הדין (סעד בימי מנוחה ומחוץ לשעות העבודה הרגילות בבתי המשפט), תשל"א-1941 נקבע כי בית המשפט רשאי להיזקק לבקשת סעד מידי מחוץ לשעות העבודה הרגילות, אם הסעד דרוש בשל פיקוח נפש או לשם מניעת נזק רציני שאינו ניתן לתיקון אם לא יינתן הסעד מיד. בהמשך לכך,      וכאשר בקשות לשחרור ממעצר ראשוני מובאות בפני בתי המשפט בזמן הנ"ל, יש לפרט בבקשה היטב את הנזק החמור שייגרם אם לא תידון הבקשה וישוחרר העצור בו ביום.
9. ככל שלא עלה בידי עורך הדין המייצג לקבל את תגובת המשטרה לפני הגשת הבקשה, יש מקום לשקול לבקש מבית המשפט במסגרת הבקשה שיורה למשטרה להגיב בדחיפות. צעד זה בכוחו למנוע דחיות על הסף של בקשות לשחרור. כמו כן, הניסיון מלמד כי במקרים רבים עצם חיובו של הקצין הממונה לנמק בפני בית המשפט את החלטתו לעצור את החשוד, הביא לשחרור עוד טרם מתן החלטת בית המשפט בבקשה (עניין אוחיון המוזכר לעיל).
10. בעניין שומשונוב, ופלונית קבעו בתי המשפט המחוזיים, כי היה מקום לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת השחרור ממעצר ראשוני. כאמור, לא בכל מקרה מחויב בית המשפט לקיים דיון בבקשה, ונראה לנו שיש להפעיל שיקול דעת באשר לשאלה מתי יש לעמוד על דרישת קיום הדיון במעמד הצדדים.
11. במקרים מסוימים, וכאשר הצורך להוביל את העצור לבית המשפט לשם קיום דיון בבקשה עשוי לעכב ולסכל את הדיון בה במועד אקטואלי, יש מקום לשקול אם ניתן לוותר על הגעת העצור עצמו לדיון ולהסתפק בהתייצבות הסניגור מטעמו.

לסיכום, הגשת בקשות לשחרור ממעצר ראשוני השתרשה כפרקטיקה שיפוטית רחבה. במקרים רבים קיבלו בתי המשפט את הבקשות והורו על שחרור העצורים, ובאחרים שוחררו העצורים בעקבות נסיגה בעמדת המשטרה שבאה בתגובה להגשת הבקשות. ברובן המכריע של ההחלטות המוכרות לנו, הכירו בתי המשפט בקיומה של סמכות לדון בהחלטת המעצר הראשוני.

בחלק מפסקי הדין נקבע כי הסמכות נובעת מסעיף 44(א) לחוק המעצרים. בחלק אחר לא נקבע מה מקורה, אך צוין ברורות כי סמכות כזו קיימת. במקרה מסוים הוזכרה הסמכות הטבועה, ככזו המאפשרת התערבות במקרי קיצון יוצאי דופן.  מבחינת הדין – ראשית ההפניה היא לסעיף 44(א) לחוק המעצרים, אך גם המסלול החוקתי, והמסלול המנהלי – מסדיר את הסוגיה ולכן ההזדקקות לסמכות הטבועה בהקשרנו אינה נחוצה ואינה מתאימה. מכל מקום גם אם יעשה בה שימוש, יהיה מקום לעשות כן תוך עמידה בעקרון-העל החוקתי של המידתיות, היינו: להימנע מצמצום יתר של הביקורת השיפוטית באופן שיביא לפגיעה בלתי מידתית בזכויות החוקתיות של העצור לחירות, להליך הוגן, ולגישה לערכאות.

בצד הזהירות הנדרשת בהגשת בקשות שחרור ממעצר ראשוני, יש מקום למבחן גמיש המכוון לאתר בצורה עניינית את המקרים המתאימים להתערבות שיפוטית, בהם יתברר שנפגעו זכויותיו החוקתיות של העצור באופן בלתי מידתי בשלב המעצר הראשוני באופן המצדיק הבאת פעולת הקצין הממונה לבחינה כבר בשלב מוקדם זה, וזאת בשים לב לדיני המעצרים ועילות המעצר הקבועות בהם.

בקשות לשחרור ממעצר ראשוני שהחליט עליו הקצין הממונה הן כלי חשוב והכרחי לשמירה על הזכויות החוקתיות לחירות, להליך הוגן, ולגישה לערכאות שיפוטיות. חשיבותן רבה במיוחד על רקע מגמת ריבוי המעצרים, שהביאה בשנים האחרונות לגידול בכמות המעצרים המיותרים אשר גורמים לפגיעה חמורה בזכויות אדם, ואשר זכתה לביקורת נוקבת בפסיקת בית המשפט העליון בעתירת הצפיפות במתקני כליאה.

בקשות אלה לשחרור הוכיחו עצמן יעילות, הן במקרים בהם התקיים דיון שיפוטי ובית המשפט הוא שהחליט על שחרור העצור, והן במקרים בהם עצם הגשת הבקשה הביא לשחרור העצור על ידי המשטרה לפני דיון. הצלחה בבקשה לשחרור נושאת השפעה חיובית ישירה ומיידית על העצור, ועל המשך וטיב ההליכים נגדו.

מנגד, הגשת בקשות אלה במקרים שאינם מתאימים, במיוחד מחוץ לשעות הפעילות הרגילות, תגרום לעומס שלא לצורך על בתי המשפט ועל המשטרה, ועלולה לפגום בנכונות העקרונית לדון בהן ולקבלן במקרים המוצדקים. על כן, הגשתן תישקל בזהירות הנדרשת, ובהתאם להנחיות המופיעות במסמך זה.

אין תגובות

השאר תגובה